פסק-דין בתיק ע"פ 8134/10

השופט נ' הנדל:

1.       מונחים לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 21.9.2010 בתפ"ח 3723-05-08, במסגרתו זוכה מערער 1 מחמת הספק מביצוע עבירת רצח, והורשע בעבירת הריגה, השמדת ראיה והפרת הוראה חוקית. מערער 2 הורשע בעבירה של הריגה והשמדת ראיה. ערעורו של מערער 1 מופנה נגד גזר הדין בלבד, בעוד מערער 2 משיג הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

הרקע העובדתי

2.       לפי המתואר בכתב האישום במסגרתו הורשעו המערערים, לאחר שמיעת ראיות, מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: במהלך שנת 2007, בעקבות ויכוח, דקר יעקב גטה (להלן: "המנוח") את אחיו של מערער 1 באמצעות בקבוק. בחלוף כשנה, בליל ה-26.4.2008, יצא המנוח לבילוי עם חבריו במועדונים שבאיזור התעשיה בראשון-לציון. באותו האיזור נכחו גם המערערים וחברם (להלן: "החבר"). האחרון הבחין במנוח והודיע למערער 1 שהוא האדם שדקר את אחיו. מערער 1 ביקש מהחבר את הסכין, וכן ביקש ממערער 2 לפנות למנוח ולהובילו לאיזור החולות הסמוך, שם ימתינו מערער 1 וחברו. לאחר שוידא את זהות המנוח, משך אותו מערער 2 לסמטה חשוכה והכה אותו יחד עם מערער 1. או אז, הוציא האחרון את הסכין שקיבל מחברו, ודקר את המנוח באפרכסת אוזן שמאל. דקירה זו חדרה את רקמות הצוואר הרכות, פגעה בעורק התרדמה וגרמה לדימום מסיבי. בעוד מערער 1 ברח, המשיך מערער 2 להכות את המנוח ואף חנק אותו. המערערים וחברם ברחו לביתו של האחרון, תוך שהמערערים נותנים לחבר את חולצותיהם על מנת שישמידן. המנוח הובהל באמבולנס לבית החולים אסף הרופא במצב אנוש, ובשעה 06:10 נקבע מותו.

הכרעת בית המשפט המחוזי

3.       ביום 21.7.2010 זיכה בית המשפט המחוזי את מערער 1 מעבירת הרצח ותחת זאת הרשיעו בעבירת ההריגה. אף מערער 2 הורשע בעבירה בה הואשם - הריגה, בגדר מבצע בצוותא. מוקד הדיון יהא תחילה בהרשעת מערער 2 בעבירת ההריגה, שהרי מערער 1 ערער על גזר הדין בלבד. בבסיס הרשעתו של מערער 2 ניצבות עדותו של החבר, יחד עם דברים שאמר מערער 2 במהלך חקירתו במשטרה. אשר לעדותו של החבר, ביכר בית המשפט את אמירותיו בחקירות ובשחזור שביצע, על פני עדותו בבית המשפט. נקבע כי מערער 2 עמד בקרבתו של החבר בעת שהאחרון העביר את הסכין לידיו של מערער 1, ואין הוא מאמין לעדותו של החבר בבית המשפט לפיה לא ראה מערער 2 את העברת הסכין. צוינו אמרותיהם של החבר ומערער 2 בחקירה לפיה סברו שמערער 1 ידקור את המנוח ברגלו, ומשכך למדים אנו כי ידעו שמערער 1 אוחז בסכין. עוד הודגש כי אף אם לא ידע מערער 2 על הימצאותה של סכין, הרי שהכאתו של המנוח תוך כדי הדקירה ולאחריה "מעידה כאלף עדים על כך שהיה מודע לאפשרות שהמנוח ימות כתוצאה מדקירתו ע"י [מערער 1] ותקיפתו על ידו והיה פזיז ביחס לאפשרות מותו של המנוח". מכאן הערעור שלפני.

טענות הצדדים

4.       לטענת מערער 2, שגה בית המשפט המחוזי משהרשיעו בעבירת ההריגה. נטען כי לא היה מקום לקבוע כי ידע על קיומה של הסכין, וכי קביעה זו הסתמכה על הנחה וסברה לפיה במצב העובדתי הנתון, לא ייתכן כי מערער 2 לא ראה את העברתו של הסכין. צוין כי לא מצויה בתיק כל עדות מזמן אמת ביחס לדקירת המנוח, וכי קיים ספק בדבר ידיעתו של מערער 2 את דבר הדקירה. הוסף כי משהכה מערער 2 המנוח לאחר אירוע הדקירה, ניתן לכל היותר לסווגו כמסייע ולא כמבצע בצוותא.

          המדינה מבקשת לדחות את הערעור. נטען כי הרשעתו של מערער 2 מוצקה, ונשענת הן על דבריו והן על עדותו של החבר, בשילובם של חיזוקים ראיתיים שונים. הודגש כי התקיימו כל יסודותיה של עבירת ההריגה. צוין כי מחדלי החקירה עליהם הצביע מערער 2 אינם מחדלים כלל ועיקר, וכי ממילא אין בהם כדי לשנות מההכרעה. הודגש כי נקבע כממצא עובדתי שמערער 2 ראה את העברת הסכין לידיו של מערער 1, וכן הבחין בדקירת המנוח, ואולם הוא המשיך לבצע את חלקו בתכנית, היכה את המנוח ואף חנק אותו.

דיון והכרעה בערעור מערער 2 על הכרעת הדין

5.       בטרם דיון בטענות העולות בערעור, יש להפנות זרקור אל האדנים הראייתיים על בסיסם נקבעה ההרשעה. המדובר בעדות החבר במשטרה ובבית המשפט, ועדותו של מערער 2 במשטרה.

עדות החבר

6.       במהלך חקירתו במשטרה ציין החבר כי פגש את המערערים באיזור השעה 03:00. לאחר שזיהה החבר את המנוח כמי שדקר בעבר את אחיו של מערער 1, הודיע את דבר הגילוי למערער 1 ש"ביקש ממני את הסכין שלי והבאתי לו אותה ואז הוא אמר ל[מערער 2]: "קח את [המנוח] לצד, לחולות"... אני ראיתי שם דחיפות בין [המערערים] לבין [המנוח] וחבר שלו ואז פתאום אני רואה את [מערער 1] רץ עם בקבוק בירה ביד ורץ אחרי חבר של [המנוח]... פתאום [מערער 1] בא אליי בריצה ואומר לי "ברח, ברח" ואז ברחנו, [מערער 2] נשאר שם עם [המנוח]". במענה לשאלת החוקר לעניין התכנית ענה: "[מערער 2] אמור למשוך את [המנוח] לחולות, שם אני ו[מערער 1] המתנו כדי שנוכל להרביץ לו...". החבר ציין כי מערער 1 "תכנן [ש]נביא אותו לצד, נרביץ לו... אני ידעתי שהוא לא יביא בו דקירה... חשבתי יביא לו בקטנה וזהו, יברח". עוד מסר החבר בחקירתו כי לאחר האירוע נפגשו השלושה בלובי בניין המגורים בו מתגורר החבר. שם סיפר מערער 2 כי נתן למנוח "אגרופים בצלעות.. חנק אותו" (ראו מת/112).

במהלך עדותו של החבר בבית המשפט, שנמסרה לאחר שההליכים בעניינו נסתיימו ודינו נגזר, ובעקבות סירובו ליתן מענה רלוונטי או מענה כלל לשאלות התביעה, הוכרז הוא כעד עוין. החבר סירב למסור גרסה, על אף שכבר הציג גרסה במשפטו שלו. כפי שציין בית המשפט המחוזי: "[החבר] טען בתחילת עדותו שהוא אינו מכיר את הנאשמים ואת המנוח, ששמע את שמותיהם לראשונה בחקירותיו, ושגם אם הודה במשפטו "אין לו כוח לכלום"..." (עמ' 67 להכרעת הדין). בעדותו הנוספת, במסגרת פרשת ההגנה, הסכים החבר להשיב לשאלות הסניגורים, ואישר חלק מהדברים שאמר בחקירותיו ובשחזור במשטרה. במסגרת הערעור על קביעת אשמתו של מערער 2, נכון להדגיש שהחבר אישר שנתן את הסכין למערער 1 לבקשתו. באשר למערער 2 מסר החבר בין היתר שאינו זוכר אם ראה את האחרון בזמן העברת הסכין, ואינו זוכר אם לאחר העברת הסכין אמר מערער 1 למערער 2 שייקח את המנוח לחולות. החבר שלל את הטענה לפיה מערער 2 הוביל את המנוח פיזית כפי שהדגים בחקירתו, ואף לא זכר אם ראה דחיפות בין המערערים לבין המנוח, ושסוכם כי מערער 2 יפגוש את מערער 1 בלובי, ולדבריו, אין לו מושג איך מערער 2 הגיע לשם. הווה אומר - החבר לא הפליל את מערער 2 בצורה פוזיטיבית במעורבות באירוע.

בית המשפט המחוזי העדיף את גרסתו של החבר במשטרה ובשחזור, על פני עדותו במהלך המשפט. יחד עם זאת, נקבע כי הדבר אינו מצריך הבאת חיזוקים בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, בשל אישור דבריו של החבר במשטרה. ואולם, נוכח היותו של החבר שותפם של המערערים, מצא לנכון בית המשפט המחוזי "לחזק" את עדותו בראיות נוספות, אשר יידונו להלן.

עדות מערער 2

7.       חקירתו של מערער 2 במשטרה ידעה התפתחויות ושינויים. בתחילת חקירתו הכחיש כל מעורבות בפרשה, ואף הכחיש קשר עם יתר המעורבים (ת/22 עמ' 1-21). לאחר מכן עבר לתאר באופן מצומצם את חלקו בפרשה (שם, עמ' 22-25). בשלב זה מסר מערער 2 כי מערער 1 רצה לדקור את המנוח ברגל ובסופו של דבר דקר אותו "בגרון, כי יעקב הזה התכופף יצא לו שפריצים מהגרון ואז נשפרץ לי על הבגדים. תפסתי אותו נתתי לו בוקס וזהו..." במענה לשאלה האם היכה את המנוח לפני או אחרי הדקירה השיב מערער 2 "אחרי הדקירה... לא ידעתי שהוא דקר אותו בגרון... לא ידעתי שזה מהגרון חשבתי ש[הדם] בא לו מהבטן או ממשהו" (ת/ 22 בעמ' 23). לאחר שתיאר במעט את חלקו, נסוג בו מערער 2 וטען כי אין לו מה להגיד ביחס לשאלות המופנות כלפיו.

          בעדותו בחקירה הראשית העיד מערער 2: "אני הלכתי, דיברתי עם [המנוח], ולא זוכר, אני דיברתי אתו, הוא היה עם עוד כמה חברים אתו. מפה לשם הגענו לסמטה, רבנו מכות... הרבצתי גם וזהו. ראיתי דם על המכנסים שלי, הסתכלתי על [המנוח] ראיתי יוצא לו דם. נבהלתי וברחתי (עמ' 1060 לפרוטוקול). בשלב מאוחר יותר בעדות הוסיף: "אני רבתי איתו מכות.. אני ראיתי דם על החולצה.. אני הרבצתי לו, גם אחרי שהוא נדקר אני הרבצתי לו אבל אני לא ידעתי שהוא נדקר..." (עמ' 1091 לפרוטוקול). יצוין כי מערער 2 מכחיש כי חנק את המנוח, ואולם בחקירתו הנגדית השיב ש "אין לי מה להגיד" ביחס לטענת החניקה. עוד העיד כי לא ידע על קיומה של סכין או כוונה לדקור. בחקירתו הנגדית העיד מערער 2 כי בערב האירוע לא היה עם המערער 1 או חברו, אלא עם חברים מראשון לציון שאינם קשורים לאירוע. על פי טענתו, היה זה דווקא הוא שהובל לסמטה על ידי המנוח ושלושה מחבריו. בית המשפט המחוזי התרשם כי הן בחקירה והן בעדותו עשה מערער 2 "ככל יכולתו על מנת לחלץ את [מערער 1] ואת [החבר] ממעורבותם בדקירתו של המנוח". בית המשפט קבע שהוא אינו מאמין לעדותו של מערער 2 ולדברים שאמר בחקירתו "ככל שהם סותרים את דבריהם של [החבר] ושל חבריו של המנוח שהעידו בפנינו".

8.       הנה כי כן, ממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ואשר על בסיסם הורשע מערער 2, בעלי שני נדבכים. האחד - עדותו של החבר המבססת את רקימת התכנית העבריינית. דהיינו: החבר כספק הכלי הקטלני, מערער 2 כמי שמכשיר את הקרקע לפעולה ומשתתף בביצועה באמצעות הכאת המנוח, ומערער 1 כמי שמבצע את הפעולה הקטלנית. השני - אמרותיו של מערער 2 בחקירתו ובעדות, לפיהן הפעיל כוח כלפי המנוח הן לפני והן אחרי הדקירה, תוך שהוא מבחין בקילוח הדם מגרונו של המנוח. מדבריו בחקירה אף ניתן ללמוד כי ידע על קיומה של סכין. כידוע, לא בנקל תיטה ערכאת הערעור להתערב בקביעתם של ממצאי מהימנות אלה. זאת נוכח יתרונה המובנה של הערכאה המבררת, אשר התרשמה מהעדים באופן בלתי אמצעי. מקרה זה אינו נמנה בין החריגים לכלל אי ההתערבות. ככלל, בית המשפט המחוזי נימק את קביעותיו העובדתיות על רקע גזרת המחלוקת, ואין מקום להתערב בממצאיו. ואולם, הרובד העובדתי אינו מצוי רק ב-ד' אמותיו. יש מקום בו יתערב בית המשפט בקביעות העובדה, על בסיס המסגרת המשפטית. זו מצויה למשל בשאלת קיומה של תוספת ראייתית ועצמתה.